כשההווה לא נותן מנוחה
אירועי החודש האחרון, והכוננות המוגברת לקראת סבב נוסף באיראן, תפסו אותי לא מוכנה. בעודי מתכוננת ליום עיון לאנשי ונשות חינוך בנושא עמיות יהודית, המציאות העכשווית התערבבה עבורי עם ההיסטוריה של העם היהודי.
מצאתי את עצמי שואלת: מה בעצם קורה פה?
מה אנחנו משחזרים?
יציאת מצרים? תוכניות ההשמדה של המן? מלחמת העצמאות? מלחמת ההתשה?
הניסיון לייצר רצף הגיוני משלל האירועים העכשוויים נכשל. באיזו תקופה אנחנו מתנהלים עכשיו? האם אנחנו אחרי מלחמה אחת ולפני הבאה?
האם כבר אפשר למחוק את אפליקציית ההתראות, או שצריך לרענן שוב את ההגדרות?
איך מחנכים בתוך אי־ודאות מתמשכת?
חלק מהקושי היומיומי עבורנו, כאנשי חינוך, הוא הפער בין הרצון להסביר את מה שקורה ב”כאן” וב”עכשיו” לבין המציאות המשתנה סביבנו.
אנחנו חיים בסביבה רוויית חדשות מתפרצות והסחות דעת. עד שאנחנו מספיקים לבנות תוכנית חודשית, או הסבר מלא למה שקורה סביבנו, המציאות השתנתה.
במקום לפעול מתוך אזורי התשוקה והחוזקה שלנו, עברנו לתפקוד הישרדותי מתמשך.
ובתוך הערעור הזה על מוסדות, על מוסכמות, ועל מה שנראה יציב וברור, הראשונים לשלם את המחיר הם אנשי ונשות החינוך.
שלושה עוגנים חינוכיים לתקופה הזו
במציאות כזו, אנחנו זקוקים לכלים שיסייעו לנו לפעול באופן מיטבי, דווקא מתוך השבר. אני מציעה שלושה כלים שכאלה:
1. אמפתיה רדיקלית: קודם כל להיות נוכחים
כפי שלא מציאותי לצפות מהורה מותש להופיע במלואו עבור ילדיו מבלי לעצור ולהיטען, כך גם לא ניתן לצפות מאנשי חינוך להמשיך לתפקד בתוך עומס רגשי ואי־ודאות עמוקה.
אמפתיה רדיקלית אינה טכניקה ואינה “מיומנות רכה”, אלא עמדה חינוכית: הסכמה לעצור. לא למהר להסביר. לא למהר לרפא.
יש בה בחירה להישאר עם פחד, כעס וכאב, של הלומדים והלומדות ושלנו, מבלי לצמצם אותם ומבלי לעטוף אותם מיד בשפה חינוכית סגורה. במקום ״זה לא יקרה שוב, אין ממה לפחד״, להגיד ״זה באמת מעורר דאגה, זה מאד מבלבל״.
אמפתיה רדיקלית מכירה בפגיעוּת כמצב אנושי משותף, ומבקשת קודם כל להיות נוכחת.
2. חזון מבוסס ערך: זיקוק ערך אחד שמחזיק אותנו
דווקא בתקופה של רעש, ויכוחים ודעות משתנות, אנחנו זקוקים לערך מנחה שיארגן את העשייה שלנו.
חזון חינוכי המבוסס על ערך עוזר לנו לשאול: מה השינוי שאני מבקשת ליצור? מה חשוב לי באמת עכשיו?
אני חשה ש”תקווה”, למשל, כערך, נחלשה עבורי ועבור לומדיי. ולכן אני מבקשת להקדיש זמן לחקירת הערך הזה: מהי תקווה עבורי? כיצד היא באה לידי ביטוי? ולמה היא מחייבת אותי?
3. הודיה: לאמן את המוח לראות טוב
המוח שלנו אינו מכוון לאושר, הוא מכוון להישרדות.
הוא מצוין בלזהות סכנה וכישלון, לא כדי לפגוע בנו, אלא כדי שנמשיך להתקיים.
אבל המוח הוא גם איבר גמיש, ואפשר ללמד אותו לזהות טוב.
לכן אנחנו “מאירים את מה שמואר”: מתרגלים הודיה, מסמנים הצלחות קטנות, ומכוונים את עצמנו לראות את מה שעובד.
תרגול יומיומי של “שלושה דברים טובים שקרו לי היום” מסייע למוח לזהות טוב, ולאט־לאט זיהוי הטוב קורה מבלי שנהיה מודעים לכך שהפעלנו אותו, כי המוח כבר התרגל לעשות זאת עבורנו.
ומה אפשר לעשות כבר מחר בבוקר?
שלושה צעדים פשוטים ליישום:
לבחור ערך אחד
להגדיר ערך שמכונן את פעולותיי. בצומת דרכים, איזה ערך יסייע לי להכריע לאן להמשיך?
להכין “קופסה לזמן משבר”
עם מילים טובות, תרגילי נשימה, חומרים פשוטים ליצירה, תזכורת לאזורי החוזקה שלנו בתוך סערה.
לתרגל הודיה יחד
בצוות, בכיתה או בבית: משחקי מחמאות, פירגון, הכרת הטוב. נדיבות היא גם תרגול.
תקווה היא פעולה יומיומית
ובתוך כל המחשבות האלה הבנתי שהדרך לפעול כבר מוכרת לי.
ההבנה שכבר היינו בסיפור הזה פעם מעגנת אותי בערך שבחרתי, ערך התקווה.
תקווה עבורי היא האומץ לפעול כאשר היומיום אינו מובן, כואב וסוער.
לנשום עמוק. לצאת למרפסת. להתעקש לשים לב ליופי שסביבי.
ואז להכין כוס קפה ולצאת לעבודה בפיתוח תוכניות מקצועיות לאנשי ונשות חינוך בישראל כשאני מלאת תקווה ונחושה מתמיד – עם אמפתיה רדיקלית בכיס האחד, והודיה עמוקה בכיס השני.
שלומית נעים נאור היא משוררת ומנהלת בכירה של תוכניות ישראל ב־ M² המכון לחינוך חווייתי.